הלכה מושרשת היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.

הערכאה השומעת את הראיות פועלת על-פי הקווים המנחים שהותוו בפקודת הראיות, אשר לפיו ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו, במאמר זה נסביר מהם הכלים העומדים לרשות בימ"ש.

במאמר ננסה להציג את המבחנים העומדים בפני בית המשפט בבואו להכריע בין עדויות סותרות, ובבואו לגילוי חקר האמת ולגילוי העובדות המדויקות שעל פיהם יבסס הוא את פסק דינו.

הקושי בהכרעה בין עדויות סותרות מתעצם במקום שבו נשמעים שתי גרסאות של עדים מומחים בלבד, ללא עדויות נוספות על מה שאירע, במאמר זה, ננסה להציג את המבחנים העומדים בפני בית המשפט בבואו להכריע בין חוות דעת

לכלל המוציא מחברו עליו הראיה, קיימים חריגים בהם הכלל האמור אינו הוגן ואינו משקף את הצדק, לשם כך בהם נטל הראיה יעבור לנתבע, במאמר זה נפרט את החריגים לכלל.

הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע, בבחינת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". על פיו, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, יעבור הנטל לנתבע

עדות ממקור ראשון, או בכינויה עדות ראייה, הינה העדות הטובה ביותר, וככזאת היא קבילה. לעומת זאת, עדות מפי השמועה, היינו ממקור שני, הינה עדות המובאת להוכחת תוכנה, ותתקבל רק במקרים חריגים בהם נעסוק במאמר