קשר סיבתי משפטי

מבוא
כדי שתקום אחריות פלילית צריך להתקיים קשר סיבתי בין התנהגות הנאשם לבין התוצאה הנדרשת בעבירה, כחלק אינטגראלית להתקיימותה. הקשר סיבתי נחלק לשניים, קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי^{^[1]}.

קשר סיבתי עובדתי - הינו דרישת "מבחן האלמלא". האם אלמלא התנהגות הנאשם הייתה נגרמת התוצאה מבחינה עובדתית. הקשר הסיבתי המשפטי - "מבחן הצפיות" - האם הנאשם יכול וצריך היה לצפות את התרחשות התוצאה? במאמר זה נעסוק בקשר סיבתי משפטי, עוד על קשר סיבתי, ראו מאמרנו "קשר סיבתי", עוד על קשר סיבתי עובדתי, ראו מאמרנו: "קשר סיבתי עובדתי".

המסגרת הנורמטיבית - קשר סיבתי משפטי

מבחן הצפיות
זיהוי הקשר הסיבתי העובדתי באמצעות השימוש בבחינת ההתנהגות כסיבה בלעדיה אין להתרחשות התוצאה באופן שבו התרחשה מוביל פעמים רבות לשרשראות סיבתיות ארוכות, אשר מתייחסות לגורמים, לפעולות ולסיבות שאינם מיידיים^{^[2]}. כך למשל סוחר הנשק שמכר נשק (בצורה חוקית) לאדם שביצע רצח עם האקדח, יחשב כסיבה בלעדיה אין, כיוון שאילו לא היה מוכר את הנשק לא היה מתרחש הרצח. וכן על זה הדרך ניתן להאשים גם את המפעל שייצר את האקדח או את המפעל שייצר את הכדורים לאקדח, וזה ברור שלא ניתן יהיה להאשימם. למטרה זאת ישנו את הקשר סיבתי משפטי שנועד להצר את השרשראות הסיבתיות הארוכות באמצעות דרישת הקשר סיבתי משפטי.

כפי שכת' ד"ר גבריאל הלוי^{^[3]}

"השימוש בקשר הסיבתי המשפטי נועד כדי לצמצם את השרשראות הסיבתיות הארוכות וכדי לייחס למתנהג הספציפי את האחריות המשפטית להתרחשותה של התוצאה באופן בו התרחשה הוכר בשיטות המשפט בעולם כאמצעי יעיל ושמיש לצרכים אלה. עיקרו של הקשר הסיבתי המשפטי הוא בצפייה של התוצאות שנבעו מן ההתנהגות, אולם קשר זה מיושם באופן שונה בכל סוג שונה של יסוד נפשי. בעבירות הדורשות יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית נדרשת צפייה בפועל של התוצאות (מודעות לאפשרות גרימת התוצאה), בעבירות הדורשות יסוד נפשי מסוג רשלנות נדרשת צפייה בכוח של התוצאות (אי מודעות לאפשרות גרימת התוצאה, מקום שאדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות גרימת התוצאה) ובעבירות אחריות קפידה אם נדרשת צפייה כלל (היעדר צפייה)".

"מבחן הצפיות" מעורר שתי שאלות: א. האם מבחן הצפיות הוא אובייקטיבי של צפיות סבירה, צפיות של אדם מן היישוב? או שמא מבחן הצפיות הוא סובייקטיבי, צפיות של אותו אדם? ב. אילו מן מאפייני התוצאה יש לצפות?

אובייקטיבי או סובייקטיבי?
"מבחן הצפיות", בניגוד למבחן הראשון שמדבר על פעולה שגרמה לתוצאה, הרי שמטרת המבחן זה – לבסס אחריות פלילית שהמטרה שלו לבדוק קש"ס משפטי. התכלית של מבחן הצפיות לבחון את מידת האחריות של המבצע לקרות התוצאה, לכן בפסיקה הישראלית לצד המבחן העובדתי ישנו מבחן מצטבר – דרישה לצפיות הנעשה, יכולתו של הנאשם בזמן התנהגותו לצפות את תוצאת מעשיו.

מבחן הצפיות שואל - האם ניתן היה וראוי היה לצפות בהתרחשותה של התוצאה האסורה. אם התשובה היא חיובית - גם שניתן היה לצפות וגם שראוי היה לצפות-יש אחריות פלילית. ישנם שני סוגי צפיות^{^[4]}:

צפיות אובייקטיבית – נבחנת מנקודת ראותו של האדם הסביר, ונתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש. בד"כ נבחנת בעבירות רשלנות - מבחן הגולגולת הדקה.
צפיות סובייקטיבית – נמדדת מנקודת ראותו של מבצע העבירה - האם אדם בנעליו היה חייב לצפות מראש את התרחשות העבירה בד"כ נבחנת בעבירות של מחשבה פלילית.

השופטים מרבים לעשות שימוש במבחן הצפיות - ברוב המקרים הבעיה של מבחן הקשר הסיבתי המשפטי נפתרת באמצעות מבחן הצפיות. האם אפשר להסביר את ס' 309^{^[5]} הנ"ל^{^[6]} לאור מבחן הצפיות? או שהוא מהווה חריגה, ומוכיח שמבחן הצפיות אינו מתאים? סעיף 309(3) אינו דן במשהו סביר באופן אובייקטיבי, אלא דן באותם מעשים שמתקבלים על הדעת באופן סובייקטיבי מנק' מבט של האדם המאוים. ננסה לנתח זאת לאור פסה"ד דלהלן.

ע"פ צברי נ. מ"י^{^[7]}
שני אנשים דפקו בחוזקה על דלתה של אישה שלא הסכימה להתמסר לאחד מהם, האישה נבהלה וניסתה לברוח מהדירה מהחלון, מעדה ללא שמי משני האנשים דחפה או נגע בה. שני המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בגרימת מותה של המנוחה עקב איומים, ונידונו כל אחד לשבע שנות מאסר. הש' חיים כהן עומד על נק' זו באומרו שהקובע הוא מה שהתרחש בלב המנוחה, כלומר מבחן סובייקטיבי. כאשר אדם מאיים על מישהו, ראוי שהוא יצפה את כל המעשים האפשריים של הקורבן כדי להתחמק מהאיום. לכן הטענה צריכה להיות שמי שמאיים, ראוי שישא בהשלכות של המעשה שלו, אם התוצאה נופלת לגדר הסיכון שהוא יצר באיום שלו. בענייננו, יש איום, שהוא מעשה של אלימות. מכאן שתוצאה של פגיעה פיסית במאוים נופלת במסגרת האחריות הפלילית של נאשם. לסיכום לשיטתו של הש' חיים כהן מבחן הצפיות נבחן במבחן סובייקטיבי.

דנ"פ יעקובוב נ' מ"י^{^[8]}
אשתו המנוחה של העותר סבלה במשך שמונה שנות נישואיהם מהתעללות נפשית ופיזית עד שיום אחד קפצה אל מותה. בית-המשפט העליון הרשיע את העותר בעבירת גרימת מוות ברשלנות תוך שהוא קובע כי יש קשר סיבתי בין התנהגות העותר לבין התאבדות המנוחה, וכן כי היה על העותר לצפות אפשרות כי התנהגותו עלולה להוביל להתאבדות המנוחה. נפסק כי פעולה מכוונת של גורם זר – לרבות התאבדות – אינה שוללת, באשר היא, קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה פוגעת מקום שבו היה אדם מן היישוב יכול לצפות מראש התערבותו של אותו גורם זר. השאלה בכל מקרה ומקרה אינה אלא שאלה של נסיבות; יש נסיבות שבהן התאבדות תנתק קשר סיבתי ויש נסיבות שבהן לא תנתק התאבדות קשר סיבתי, השאלה בכל מקרה ובכל עניין תחזור אל תחנת המוצא, אל הצפיות של האדם הסביר.
בנוסף נקבע שמבחן הצפיות הוא מבחן אובייקטיבי של צפיות סבירה, ז"א אנו נשאל אם אדם מן היישוב יכול וצריך היה לצפות מנעלי הנאשם. זהו שילוב של צפיות אובייקטיבית וסובייקטיבית. בית המשפט עונה לשאלה כיצד בית המשפט יקבע אם אדם מן היישוב את התוצאה האסורה:

"בית המשפט ידריך את עצמו בניסיון החיים, בשכל הישר, בתפיסות העומק של החברה, במדיניות חברתית ומשפטית ראוייה לחברה במקומנו ובזמננו.."

אך יש בפס"ד מהלך נוסף ומורכב יותר לצורך הטלת האחריות. ביהמ"ש מצר מאוד את המקרים שבהם א' אחראי למותו של ב' בהתאבדות. בית המשפט דורש שיהיה משהו במעשה הפלילי שיתחבר לתוצאה. כדי ליצור קש"ס ביהמ"ש מנסה להראות לנו שיש משהו במעשה הפלילי שיכול להיות קשור לתוצאה האסורה: מתמקד באחריות המיוחדת ביחסי הנישואין. יש אחריות מיוחדת של הבעל לאשתו, כולל אחריות למותה אם היא מתה כתוצאה מהתעללות ממושכת שלו. יש ניסיון של ביהמ"ש ליצור תחום של חבויות, כמו למשל אחריות של בי"ח להתאבדות של חולה. תפקיד בי"ח הוא לשמור על בריאות החולים. אם יש חולה מעורער בנפשו, אז בי"ח חייב לפקח במידה מוגברת על אותו חולה, כדי שלא יתאבד.

עוד נקבע בפס"ד הנ"ל כי על הצפיות להתייחס לעצם התרחשות התוצאה (עלילותה) והן לסוג התוצאה והכל בקווים כלליים. הצפיות לא נדרשת להתייחס למלוא היקפה של התוצאה או מימדיה או לדרך קרות התוצאה ולאופן התממשותה. על כן, יש לצפות את סוג התוצאה ולא צריך את היקף ומימדי התוצאה. לסיכום מבחן הצפיות נבחן במבחן האובייקטיבי בשילוב המבחן הסובייקטיבי, היינו שיש לשאול איך היה נוהג אדם רגיל אם היה נכנס לנעלי הנאשם.

ע"פ מ"י נ. בלזר^{^[9]}
הובא לעיל בקיומו של קש"ס עובדתי, בית המשפט קבע דברים דומים לפס"ד יעקובוב הנ"ל כאשר נדרש לשאלה בקיומו של קש"ס משפטי בהתקיים מבחן הצפיות. כאשר קבע כי נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית. עוד נדרש להוכיח כי הנאשם פעל מתוך פזיזות, קרי אדישות או קלות-דעת לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. לשם כך, ניתן לעשות שימוש בחזקות ראיתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר, והניתנות לסתירה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. במקרה הנ"ל - בחינת מעשיו של המערער על רקע מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה כי הוא היה ער לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית - אף שלא צפה את האופן המדויק בו היא התרחשה - והוא פעל מתוך אדישות לאפשרות האמורה. כלומר במבחן הצפיות אין צורך בדרישה שהנאשם יצפה באופן המדויק בו התרחשה התוצאה, אלא די שהאדם הסביר יצפה לדבר מהיקף התוצאה אשר הוא מסוג התוצאה שקרתה דרך קרות התוצאה.

סיכום

כדי שתקום אחריות פלילית צריך להתקיים קשר סיבתי בין התנהגות הנאשם לבין התוצאה הנדרשת בעבירה, הקשר סיבתי נחלק לשניים, קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי^{^[10]}. קשר סיבתי משפטי - הינו דרישת "מבחן הצפיות". התכלית של מבחן הצפיות לבחון את מידת האחריות של המבצע לקרות התוצאה, לכן בפסיקה הישראלית לצד המבחן העובדתי ישנו מבחן מצטבר – דרישה לצפיות הנעשה, יכולתו של הנאשם בזמן התנהגותו לצפות את תוצאת מעשיו. מבחן הצפיות שואל - האם ניתן היה וראוי היה לצפות בהתרחשותה של התוצאה האסורה. אם התשובה היא חיובית - גם שניתן היה לצפות וגם שראוי היה לצפות-יש אחריות פלילית.

זאת ועוד, מבחן הצפיות נבחן במבחן האובייקטיבי בשילוב המבחן הסובייקטיבי, היינו שיש לשאול איך היה נוהג אדם רגיל אם היה נכנס לנעלי הנאשם. יחד עם זאת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו, יש להיוועץ בעורך דין מומחה בתחום, בעל ניסיון בתחום, לשם קבלת חוות דעת מקצועית.

נכתב ע"י עו"ד מיכאל חוואי

[1] ראה: דנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, נז - 6 – 385 (2003). ע"פ 70/64 סטרול נ' היועמ"ש, פ"ד יח(3) 395, (1964). ע"פ 100/75 מדינת ישראל נ' בראונשטיין פ"ד כט(2) 464, (1976). ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל פ"ד מא(1) 1, (1985). ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד פ"ד לח(2) 533.(1985). ע"פ 707/83 פטרומיליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 821, (1986). דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, (2004).

[2] ד"ר ג. הלוי גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך א' 776 (2009).

[3] שם.

[4] ראה להלן ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1, עמ' 5-15, 42-51 (1985).

[5] סעיף 309 לחוק העונשין, התשל"ז-1973.

[6] נזכר לעיל בפרק א'.

[7] ע"פ 311/72 צברי נ. מ"י, פ"ד כז (2) 505. (1976).

[8] דנ"פ 983/02 יעקובוב נ. מ"י, פ"ד נו (4) 385. (2002).

[9] ע"פ 9723/03, מ"י נ. בלזר, תק-על 04 (4) 211, (פורסם ב"נבו").

[10] ראה: דנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, נז - 6 – 385 (2003). ע"פ 70/64 סטרול נ' היועמ"ש, פ"ד יח(3) 395, (1964). ע"פ 100/75 מדינת ישראל נ' בראונשטיין פ"ד כט(2) 464, (1976). ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל פ"ד מא(1) 1, (1985). ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד פ"ד לח(2) 533.(1985). ע"פ 707/83 פטרומיליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 821, (1986). דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, (2004).

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.