משרד עו''ד - מיכאל חוואי - טענת שיהוי במשפט אזרחי

טענת שיהוי במשפט אזרחי

מבוא
דוקטרינת השיהוי מקורה בדיני היושר האנגליים. היא נקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 והיא מוחלת בעניינים שבהם מתבקש סעד מן היושר.

בחוק ההתיישנות^{^[1]}, הונהג דין אחד לתביעות מן הדין ולתביעות מן היושר, ונקבע שגם תביעה שביושר מתיישנת על-פי דיני ההתיישנות הכלליים. עם זאת, נשמרה האפשרות לדחיית תביעה שביושר מחמת שיהוי והושארה לשיקול דעתו של בית המשפט, כפי שמשתמע מהסיפא של סעיף 27 לחוק ההתיישנות^{^[2]}.

שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי^{^[3]}. במאמר זה נפרט את תנאי הסף האופפים את טענת השיהוי.

עוד בעניין טענת התיישנות ראו מאמרנו: תקופת התיישנות. בהבדל בין טענת השיהוי לטענת התישנות, ראו מאמרנו: ההבדל בין טענת התיישנות לטענת שיהוי. בעניין טענת שיהוי במשפט מנהלי, ראו מאמרנו: "טענת שיהוי במנהלי".

מאמר זה הינו תמצות המאמר המלא המופיע בספר "סוגיות במשפט האזרחי", למידע נוסף ולצפייה ברשימת המקורות המלאה אודות נושא זה, ניתן לרכוש את המאמר הדיגיטלי במלואו, לרכישה לחץ כאן.

המסגרת הנורמטיבית
דיני השיהוי נקלטו במשפט הישראלי דרך צינור סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 כפי שפותחו לאורך שנים בבתי-המשפט של היושר באנגליה, בתקופה שלא היה ניתן להחיל בה את כללי ההתיישנות מכוח דין על סעדים בתביעות שמקורן בדיני היושר. בטרם חוקק חוק ההתיישנות^{^[4]}, ניכרה בפסיקה נטייה להימנע מהחלת דיני השיהוי על תביעות מכוח הדין ולהגבילם לתביעות שיסודן בדיני היושר.

בגישה זו חל שינוי עם חקיקת חוק ההתיישנות^{^[5]}, אשר עיגן במפורש את תורת השיהוי על בסיס ההנחה כי השיהוי עשוי לדור בכפיפה אחת עם ההתיישנות, וכי אין מקום להבחנה בין תביעות שביושר לתביעות שבדין לעניין זה. ההלכה הפסוקה קבעה כי:

"דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה 'הגבול העליון' לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות"^{^[6]}.

עם זאת, נשמרה האפשרות לדחיית תביעה שביושר מחמת שיהוי והושארה לשיקול-דעתו של בית המשפט. הלכה זו משתמעת מסעיף 27 לחוק ההתיישנות^{^[7]}, המורה בסיפא שלו, כי:

". ..אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".

מתי ניתן לטעון טענת השיהוי
ההלכה קובעת^{^[8]}, שטענת השיהוי לא תועיל לטוען אותה, אלא אם מצליח להוכיח שני אלמנטים אלה:
א.      שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות או להזנחה או לייאוש מצד הקונה;
ב.      שעקב השיהוי הורע מצבו של המוכר.
זאת ועוד, במקום שהחוק קובע תקופת התיישנות מסוימת אין מקום לטענת שיהוי^{^[9]}.

שיקול-דעת בקבלת טענת השיהוי
טענת התיישנות תביעה מכוח הדין מקורה בהסדר סטטוטורי קשיח, אשר בהתקיים תנאיו אין היא מותירה שיקול-דעת לבית-המשפט אם להיענות לה או לדחותה. לא כך בטענת שיהוי. מקורו של השיהוי בדיני היושר, ונהגו להחילו בעניינים שנתבקש בהם סעד מן היושר^{^[10]} רק מאוחר יותר הוחל השיהוי בתביעות לסעד מן הדין^{^[11]}.

בעניין זה קיימת מחלוקת בין השופט י' מלץ לבין השופטת ד' דורנר^{^[12]}, האם תחולתם של דיני השיהוי במשפט הישראלי - שיסודם הוא בתורת ההשתק הכללית - מוגבלת לסעדים הנתונים לשיקול הדעת של בית המשפט ו/או ל"סעדים מן היושר" או שדיני השיהוי אינם מוגבלים לסעדים הנתונים לשיקול הדעת של בימ"ש.

לדוגמא, בתביעה הנשענת על זכות הקניין, שתרופתה היא לפי דיני היושר, האם יש לבית המשפט שיקול דעת רחב? לדעת השופט י' מלץ (בדעת רוב), תחולתם של דיני השיהוי במשפט הישראלי - מוגבלת לסעדים הנתונים לשיקול הדעת של בית המשפט בכלל, או ל"סעדים מן היושר" במיוחד^{^[13]}.

לעומת זאת, אליבא דשופטת ד' דורנר, תחולתם של דיני השיהוי במשפט הישראלי - שיסודם הוא בתורת ההשתק הכללית - אינה מוגבלת לסעדים הנתונים לשיקול הדעת של בית המשפט בכלל, או ל"סעדים מן היושר" במיוחד^{^[14]}.

מקורו ההיסטורי של מוסד השיהוי ועובדת היותו חריג להסדר ההתיישנות מכוח הדין מותירים לבית-המשפט שיקול-דעת להעריך באילו נסיבות יחילו ומתי יימנע מכך. במסגרת זו נשקלים, על דרך האיזון, מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש שאותם מבקשים לדחות מחמת שיהוי. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית-המשפט מחסימתה בטענת שיהוי. כך למשל בחן בית-המשפט את השאלה אם ראוי לחסום תביעה למימוש זכות קניינית בטענת שיהוי, בהבדל מתביעה למימוש זכות אובליגטורית^{^[15]}.

תחולת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות
השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי^{^[16]}.

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע^{^[17]}. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע^{^[18]}.

איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו^{^[19]}.

דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב^{^[20]}.

טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע^{^[21]}.

מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם^{^[22]}.

לסיכום ניתן לומר כי השיהוי, כשהוא לעצמו, אינו חוסם את התביעה אלא בתנאים מסוימים שאפשר לסכמם בחמשה מצבים עיקריים:
א.      כאשר השיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה. כלומר, בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו^{^[23]}.
ב.      כאשר הורע מעמדו של הצד שכנגד כלפי יריבו, עקב השיהוי בהגשת התביעה. כלומר, במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה^{^[24]}.
ג.       כאשר עקב השיהוי קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכיח את טענותיו נגד התביעה^{^[25]}.
ד.      התובע הציג מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו לתבוע. (טענה זו מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה)^{^[26]}.
ה.      שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע. במסגרת בחינת תום-הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות^{^[27]}.
בכל המצבים הנ"ל קיים הכלל כי "הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה"^{^[28]}.

סיכום
לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע^{^[29]}. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע^{^[30]}.

יחד עם זאת ראוי לציין, כי כדי לקבל הערכה בדבר סיכויי טענת השיהוי, או בדבר תחולתה של טענה זו, יש לבחון כל מקרה לגופו תוך מתן משקל לעוד קריטריונים שלא הובאו במאמר זה. לשם כך, ראוי להיוועץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום, ובעל ידע נרחב בתביעות מסוג זה.

נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי

מאמר זה הינו תמצות המאמר המלא המופיע בספר "סוגיות במשפט האזרחי", למידע נוסף ולצפייה ברשימת המקורות המלאה אודות נושא זה, ניתן לרכוש את המאמר הדיגיטלי במלואו, לרכישה לחץ כאן.

[1] חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

[2] חוק ההתיישנות, שם. ראה: עע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1 (1993) (להלן: "פרשת חסן").

[3] רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94 (1993) (להלן: "פרשת עזרא").
D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions (London, 1998).

[4] שם.

[5] שם.

[6] דברי בית-המשפט בע"א 386/90 מזאריב נ' מזאריב פיסקה 12 (לא פורסם) (להלן: "פרשת מזאריב"); ראה גם ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 281 (2003) (להלן: "פרשת סלים").

[7] סעיף 27 לחוק ההתיישנות, שם.

[8] כך מתבקש מההלכות המנויות להלן: ע"א 167/51 מרים ברסקי ו-3 אח' נ' משה סגל ו-2 אח', ט (1) 5 (1955) (להלן: " פרשת ברסקי"), עמ' 15 מול אות השוליים ו' ואילך; ע"א 8/63 יפה עואדי נ' חיים משולמי, יז (1) 2469, 2476 ואילך (1963) (להלן: "פרשת עואדי"); פרשת שריידי, לעיל ה"ש 5, עמ' 664 מול אות השוליים א; ע"א 216/80 אליעזר בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ, לח (2) 561, 567 (1984) (להלן: "פרשת בויאר").

[9] ע"א (חי') 206/64 אליעזר בריסקר נ' יוסף מיכלסון, מו () 82 (1965) (להלן: "פרשת בריסקר").

[10] פרשת חסן, לעיל ה"ש 2, עמ' 9.

[11] ע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין, כח (2) 309 (1974) (להלן: "פרשת בנין"), עמ' 340-339.

[12] פרשת חסן, לעיל ה"ש 2, עמ' 9.

[13] שם, 10ג-ד.

[14] שם, 29ז. ראה לעניין זה בספרו של כבוד הנשיא י' זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 535-536; וכן: פרשת מימון, לעיל ה"ש 5, בעמ' 680.

[15] פרשת סלים, לעיל ה"ש 6.

[16] פרשת עזרא, לעיל ה"ש 3; D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions (London, 1998).

[17] ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי, יח (1) 47, 53 (1964) (להלן: "פרשת תמיר"), עמ' 53; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756-755 (1988) (להלן: " פרשת ליברמן"), עמ' 756-755.

[18] ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, ל (1) 732 (1975) (להלן: " פרשת סלון"); פרשת ליברמן, לעיל ה"ש 17, עמ' 756; ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, ל (1) 732 (1975) (להלן: " פרשת סלון"); פרשת ליברמן, לעיל ה"ש 4, עמ' 756; ע"א 167/51 מרים ברסקי ו-3 אח' נ' משה סגל ו-2 אח', ט (1) 5 (1955) (להלן: " פרשת ברסקי"); ע"א 118/75 עזבון מחמד שריידי, ואח' נ' חמד עלי מנסור, ואח', לא (2) 659, 664 (1977) (להלן: " פרשת שריידי"); ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון, פ"ד מ(2) 802, 810 (1986) (להלן: "פרשת מימון"); ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1 (1993) (להלן: "פרשת חסן"); ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846 (1993) (להלן: "פרשת פינטו").

[19] ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, נז (5) 433 (2003) (להלן: "פרשת עץ חיים").

[20] השווה ע"א 8301/98 הדסה אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, נו (3) 345 השופט ריבלין, 350 (2002) (להלן: "פרשת הדסה").

[21] פרשת עץ חיים, לעיל ה"ש 19.

[22] פרשת פינטו, לעיל ה"ש 18, עמ' 852; ע"א 656/79 מורי ס' גרינפלד נ' יעקב קירשן, לו (2) 309, 317 (1982) (להלן: "פרשת גרינפלד"); ע"א 69/84 אתל שפר נ' תדע בונה, מ (2) 645, 656 (1986) (להלן: "פרשת שפר"); ע"א 367/71 דוד ו-חרמונה טייג נ' רבקה ישראלי, כו (1) 710, בעמ' 716-715 (1972) (להלן: "פרשת טייג").

[23] השופט לנדוי בפרשת ברסקי, לעיל ה"ש 18, והשופטת פורקצ'יה בפרשת עץ חיים, לעיל ה"ש 19.

[24] השופט לנדוי בפרשת ברסקי, לעיל ה"ש 18, והשופטת פורקצ'יה בפרשת עץ חיים, לעיל ה"ש 19.

[25] השופט לנדוי בפרשת ברסקי, לעיל ה"ש 18.

[26] השופטת פורקצ'יה בפרשת עץ חיים, לעיל ה"ש 19.

[27] השופטת פורקצ'יה בפרשת עץ חיים, לעיל ה"ש 19.

[28] פרשת ליברמן, לעיל ה"ש 17, בעמ' 756; פרשת סלון, לעיל ה"ש 18, בעמ' 735.

[29] ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי, יח (1) 47, 53 (1964) (להלן: "פרשת תמיר"); ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756-755 (1988) (להלן: " פרשת ליברמן").

[30] ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, ל (1) 732 (1975) (להלן: " פרשת סלון"); פרשת ליברמן, לעיל ה"ש 4, עמ' 756; ע"א 167/51 מרים ברסקי ו-3 אח' נ' משה סגל ו-2 אח', ט (1) 5 (1955) (להלן: " פרשת ברסקי"); ע"א 118/75 עזבון מחמד שריידי, ואח' נ' חמד עלי מנסור, ואח', לא (2) 659, 664 (1977) (להלן: " פרשת שריידי"); ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון, פ"ד מ(2) 802, 810 (1986) (להלן: "פרשת מימון"); ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1 (1993) (להלן: "פרשת חסן"); ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846 (1993) (להלן: "פרשת פינטו").

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.