טל: 03-6963502 פקס: 03-6966151
במקרים דחופים: 054-2237766

 


רח' מנחם בגין 48 (בית אמות ביטוח, קומה 12) תל אביב
אימייל: viph120@gmail.com

_____________

 

_____________


מלאו את פרטיכם
ונחזור אליכם בהקדם



_____________

 

_____________

 
שתף
FacebookTwitter

_____________

 

_____________

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


_____________

 

משרד עו"ד מיכאל חוואי
טל: 03-6963502

Back
דף הבית >> אזרחי מסחרי >> טענות משפטיות באזרחי >> מעשה בית דין - מהו?

משרד עורכי דין - מיכאל חוואי

 

מעשה בית דין

מבוא

הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא".

השתק עילה - מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך[1]. עוד בעניין השתק עילה, ראה מאמרנו: "השתק עילה". השתק פלוגתא - מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת[2]. עוד בעניין השתק פלוגתא, ראה מאמרנו: "השתק פלוגתא".

יש שופטים המגדירים את שני כללי מעשה בית-דין בשמות אחרים, השתק ישיר – המהווה חלופה להשתק עילה, היינו במקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה[3].

השתק עקיף – מהווה חלופה להשתק פלוגתא, היינו אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו איתם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות[4].

 

המסגרת הנורמטיבית

הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, דוקטרינה זו טומנת בחובה  שני כללים בשני סיטואציות שונות. האחת היא "השתק עילה"[5] או במונחים ישנים יותר בפסיקה "השתק ישיר"[6] והשנייה "השתק פלוגתא"[7] או במונחים ישנים יותר בפסיקה "השתק עקיף"[8].

ההבדל המרכזי המונח בין שני מונחים אלו הוא, בהשתק עילה יש צורך שיהיה זהות בין שתי העילות ואילו בהשתק פלוגתא אין צורך. בנוסף, בהשתק פלוגתא יש צורך שיהיה זהות בין העובדות ואילו בהשתק עילה אין צורך.

המקורות לדוקטרינת מעשה בית דין
הגישה שהסתמנה בפסיקה המקומית באשר למקור המשפט, ממנו יש לשאוב את  העקרונות של תורת ה-RES JUDICATA (מעשה בית-דין), היא שמקור זה הינהו המשפט המקובל האנגלי, אם מפני שעל סעיפי המג'לה, הנוגעים בשטח זה, "כבר אבד כלח"[9], ואם מפני שהוראות המג'לה טעונות השלמה[10]. יהיה הטעם לדבר מה שיהיה, הגישה: "כללי 'מעשה-בית-דין' האנגליים הנוהגים בארצנו"[11] - היא כה מקובלת, בבתי-המשפט דכאן, הלכה למעשה עד שאין עוד מקום לסטות ממנה[12].

השתק עילה - תומך במבחן זהות העילה והוא המבחן שנתקבל על-ידי בית-המשפט העליון בתקופת המנדט[13]. לעומת זאת, השתק פלוגתא - תומך במבחן זהות הסעד ועליו כנראה סמך את ידיו השופט זילברג במשפט פלמן[14].

דין ההשתק בישראל הוא כדין ההשתק האנגלי[15]. לפי זה, "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי-הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי- הזהות בין העילות של שתי התביעות"[16].

תחולתה של דוקטרינת מעשה בית דין
כאמור, תורת ה-RES JUDICATA של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז  אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM.

וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת .PER REM JUDICATAM  עד כאן הכלל הראשון ורגילים לכנותו בשם "ענין שנדון" (EADEM RES) ולאחרונה  בשם "השתק ישיר" (DIRECT ESTOPPEL) ואף "השתק העילה" (CAUSE OF ACTION ESTOPPEL) [17].

הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" (COLLATERAL ESTOPPEL) או "השתק הפלוגתה" (.(ISSUE ESTOPPEL[18]

השיקולים לדוקטרינת מעשה בית דין
מערכת השיקולים העומדת מאחורי דוקטרינת מעשה בית דין הינה רחבה, ומתפרסת הן על פני שיקולים מעשיים והן על פני שיקולים עניינים.

ראשית, עומדים מאחוריה שני שיקולים מעשיים, שרואים אותם כפועלים לטובת האינטרסים של המתדיינים והציבור גם יחד ואשר בגללם מוחזקים הראשונים, בעיני החוק, כאילו הודו בכך - ולכן הינם מנועים מלהכחיש - שהתוצאה השיפוטית, הטמונה  באותה הכרעה, היא תוצאה של אמת, בחינת RES JUDICATA PRO VERITATE ACCIPITUR[19].

שיקול אחד הוא: "טובת הציבור דורשת כי יהיה סוף לדיוני משפט"[20] והשיקול האחר הוא:  "אין זה מן הדין כי אדם יהא נטרד פעמיים או יותר על אותה עילה"[21].

 

התנאי המקדמי למעשה בית דין הוא זהות הצדדים

תנאי להיווצרות השתק דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא בקיומה של זהות בין בעלי הדין (או חליפיהם) שלקחו חלק בהליכים השונים. כלל זה בנוי על הרעיון כי אין משתיקים אדם בטענת מעשה בית דין אם לא היתה לו שעת כושר בעבר להציג את טענותיו בפני בית המשפט[22]. דרישת זהות הצדדים נועדה להבטיח כי תינתן הזדמנות לכל בעל דין לטעון את טענותיו בפני בית המשפט, אך בה בעת גם להבטיח, כי מי שכבר ניתן לו יומו בבית המשפט, לא ישמיע דברו בשנית, "למען יהיה סוף לריב ולדיונים"[23].

כאמור, התנאי המקדמי למעשה בית דין הוא זהות הצדדים מקום שלא מתקיים זהות בין הצדדים, לא ניתן לטעון השתק עילה ו/או פלוגתא[24], וכדברי השופט מ' אילן בפרשת סררו[25]:
"בין היתר, צריך הטוען "השתק עילה" להוכיח, כי יש זהות בין בעלי-הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש). בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה."
כלומר, תנאי להיווצרות השתק דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא בקיומה של זהות בין בעלי הדין (או חליפיהם) שלקחו חלק בהליכים השונים.

הדרישה לזהות הצדדים בהליך המוקדם והמאוחר לצורך החלת עקרון "מעשה בית דין" מוסברת גם בשימור ה"הדדיות הדיונית", במשמע, ש"אין אדם נהנה מזכייה במשפט אלא אם גם יריבו היה נהנה ממנה אילו ניתן פסק הדין לטובתו"[26].

 

החריגים לדרישת זהות הצדדים

כאמור, ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין עומד, כאמור, עקרון סופיות הדיון, שנועד לשים קץ לדיונים המשפטיים, ולמנוע הטרדה חוזרת של בעל הדין יריב בעניין שכבר נפסק[27]. עם זאת, היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית[28].

כדי להתמודד עם חשש זה, נקבעו חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו. החריג הראשון בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים; החריג האחר ידוע בכינוי "כלל ההזדמנות". חריג זה מתייחס ל"השתק הפלוגתא", והוא מונע, בתנאים מסוימים, ממי שהיה לו יומו בבית המשפט, מלשוב ולהעלות את עניינו מחדש גם בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון.

חריג א' – לכלל זהות הצדדים - קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים
כאשר ישנה  "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים נקבע, כי אף ש"בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק... בעל דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת"[29].

 "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים[30]. "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף[31].

המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך.

כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו[32].

הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך "מעשה בית דין" נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונישנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי. בקביעת "קרבה משפטית" בין הצדדים בהליכים שונים לצורך מעשה בית דין נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט; הגם שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות 'עניינית-מהותית' ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה[33].

חריג ב' – לכלל זהות הצדדים - "כלל ההזדמנות".
"כלל ההזדמנות", הוא מי שהיה לו יומו בבימ"ש מנוע, בתנאים מסוימים ובסייגים, מלשוב ולהעלות את עניינו מחדש גם בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון חריג נוסף לתנאי בדבר זהות הצדדים, הנדרש לצורך החלת עקרון מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" הוא 'כלל הזדמנות' על פיו "אם לצד ניתנה במשפט קודם הזדמנות מלאה להציג את טענותיו בענין הפלוגתא, ונפלה הכרעה לחובתו, אז יש בהשתק כדי לפעול לטובת צד זר להתדיינות הראשונה"[34].

ל"כלל ההזדמנות" מספר סייגים: ראשית, תחולתו מוגבלת "להשתק פלוגתא". שנית, דרך כלל, לא יוכר מעשה בית דין כהשתק התקפי אלא כהשתק הגנתי. שלישית, הפעלתו של השתק הפלוגתא כפופה לשיקול דעת בית המשפט, והחלתו לטובת מי שאינו צד להליך תיעשה בזהירות, שטעמה נעוץ בחריגה של כלל זה מעקרון ההדדיות[35].

 

סוף דבר

לסיכום, הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, דוקטרינה זו טומנת בחובה  שני כללים בשני סיטואציות שונות. האחת היא "השתק עילה" והשנייה "השתק פלוגתא". ההבדל המרכזי המונח בין שני מונחים אלו הוא, בהשתק עילה יש צורך שיהיה זהות בין שתי העילות ואילו בהשתק פלוגתא אין צורך. בנוסף, בהשתק פלוגתא יש צורך שיהיה זהות בין העובדות ואילו בהשתק עילה אין צורך[36].

זאת ועוד, הגישה שהסתמנה בפסיקה המקומית באשר למקור המשפט, ממנו יש לשאוב את  העקרונות של תורת ה-RES JUDICATA (מעשה בית-דין), היא שמקור זה הינהו המשפט המקובל האנגלי, אם מפני שעל סעיפי המג'לה, הנוגעים בשטח זה, "כבר אבד כלח"[37], ואם מפני שהוראות המג'לה טעונות השלמה[38].

מערכת השיקולים העומדת מאחורי דוקטרינת מעשה בית דין הינה רחבה, ומתפרסת הן על פני שיקולים מעשיים והן על פני שיקולים עניינים. שיקול אחד הוא: "טובת הציבור דורשת כי יהיה סוף לדיוני משפט"[39] והשיקול האחר הוא:  "אין זה מן הדין כי אדם יהא נטרד פעמיים או יותר על אותה עילה"[40].

תנאי להיווצרות השתק דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא בקיומה של זהות בין בעלי הדין (או חליפיהם) שלקחו חלק בהליכים השונים. עם זאת, נקבעו חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו. החריג הראשון בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים; החריג האחר ידוע בכינוי "כלל ההזדמנות". חריג זה מתייחס ל"השתק הפלוגתא", והוא מונע, בתנאים מסוימים, ממי שהיה לו יומו בבית המשפט, מלשוב ולהעלות את עניינו מחדש גם בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון[41].

נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי


[1] ע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, נד (1) 642 (2000) עמ' 649, (להלן: "פרשת סררו").
[2] שם, עמ' 650.
[3] ע"א 246/66 שמואל ו-רחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, כב (2) 561 (1968), עמ' 580 (להלן: "פרשת קלוז'נר").
[4] שם.
[5] פרשת סררו, לעיל ה"ש 1, עמ' 649.
[6] פרשת קלוז'נר, לעיל ה"ש  3,  עמ' 580.
[7] פרשת סררו, לעיל ה"ש 1,  עמ' 650.
[8] פרשת קלוז'נר, לעיל ה"ש 3, עמ' 580.
[9] דברי השופט לנדוי ב-ע"א 155/50, 159/50 רחמים נגד רחמים, ה (1) 540 (1951), אשר אומצו על-ידי השופט הלוי ב-ע"א 7/64  שור נגד היועץ המשפטי, יח (3) 341, (1964).
[10] ראה דברי השופט זילברג בע"א 126/51  שלמה פלמן נגד יחיא שחב, פד"י, כרך ו, (1952) בעמ' 318-317 (להלן: "פרשת פלמן").
[11] דברי השופט זוסמן בע"א 140/56 רחל מוגרבי, ו-5 אח' נ' ירוחם ורדימון, יא  1242 (1957) בעמ' 1250.
[12] פרשת קלוז'נר, לעיל ה"ש 3, עמ' 581.
[13] ע"א 12/36, פל"ר, כרך 4, עמ' 142, 144,(1938).
[14] פרשת פלמן, לעיל ה"ש 13, בעמ' 317, בין אותיות השוליים ד' ו-ה.
[15] ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, כט (1) 372 (1974), עמ' 378.
[16] כלשונו של הנשיא בפרשת קלוז'נר, לעיל ה"ש  3, בעמ' 584.
[17] פרשת קלוז'נר, לעיל ה"ש  3, עמ' 585.
[18] שם,  עמ' 585.
[19] ראה: סלמונד, "תורת המשפט", מהדורה 11, ע' 530; דברי השופט  LUSH בענין :
  ORD V. ORD, (1923), 2 K.B. 432, 439-440,.
 
[20] ע"א 471/54  יהודה עטיה נגד פורטונה ו-שושנה ברדה, פד"י, כרך ט, ע' 1203, 1211; פי"ם, כרך כ, ע' 43 (1956).
[21] שם.
[22] פרשת ע'אנם, לעיל ה"ש 5 ופרשת צוריאנו, לעיל ה"ש 5, בעמ' 681.
[23] ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990).
[24] פרשת קלוז'נר, לעיל ה"ש 3; זלצמן, לעיל ה"ש 7, עמ' 29-31 ; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001) (להלן: "פרשת תאומים").
[25] פרשת סררו, לעיל ה"ש 1, עמ' 649.
[26] פרשת צוריאנו לעיל ה"ש 5; מיכאל קרייני, התביעה הייצוגית בישראל –  על פרשת דרכים, דין ודברים א' 449, 489 (2004) (להלן: "קרייני"); השוו: זלצמן, בעמ' 540; קרייני, בעמ' 499-500; דורון מנשה "הערך שבשימור תנאי ההדדיות  בדוקטרינת השתק פלוגתא" עיוני משפט כ"ג(2) 343, 345 (2000) (להלן: "מנשה"); ע"א 9647/05 פוליבה נ' מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ, פסקה 33 (פורסם בנבו, 22.7.2007) (להלן: "ענין פוליבה").
[27] ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד ל"א(1) 29, 35 (1976) (להלן: "פרשת סקורניק"); זלצמן, לעיל ה"ש 7, בעמ' 12
[28] זלצמן, לעיל ה"ש 7,  בעמ' 540; פרשת אספן, לעיל ה"ש 7,  פסקאות 15-16.
[29] פרשת סקורניק, לעיל ה"ש 35, בעמ' 32-33
[30] פרשת צוריאנו, לעיל ה"ש 5, בעמ' 681; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24 (2001), בעמ' 681; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24 (2001); פרשת פוליבה, לעיל ה"ש 34, פסקה 35; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 23 (פורסם בנבו, 21.2.2007); זלצמן, לעיל ה"ש 7, בעמ' 377.
[31] פרשת צמרות, לעיל ה"ש 28.
[32] פרשת צוריאנו, לעיל ה"ש 5, בעמ' 691; השוו: מיכאל בן-יאיר, הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם, ספר יצחק כהן 305-306 (1989)
[33] פרשת פוליבה, לעיל ה"ש 34, פסקה 35; פרשת אספן, לעיל ה"ש 7, פסקה 13 לפסק דינו של השופט דנציגר, פסקה 19; פרשת צוריאנו, לעיל ה"ש 5, בעמ' 691.
[34] קרייני, לעיל ה"ש 34, בעמ' 490-496; ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990).
[35] רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001), בעמ' 711; פרשת אספן, לעיל ה"ש 7, פסקה 13 לפסק דינו של השופט דנציגר, פס' 18.
[36] פרשת סררו, לעיל ה"ש 1, עמ' 650.
[37] דברי השופט לנדוי ב-ע"א 155/50, 159/50 רחמים נגד רחמים, ה (1) 540 (1951), אשר אומצו על-ידי השופט הלוי ב-ע"א 7/64  שור נגד היועץ המשפטי, יח (3) 341, (1964).
[38] ראה דברי השופט זילברג בפרשת פלמן, לעיל ה"ש 13, בע' 318-317.
[39] ע"א 471/54  יהודה עטיה נגד פורטונה ו-שושנה ברדה, פד"י, כרך ט, ע' 1203, 1211; פי"ם, כרך כ, ע' 43 (1956).
[40] שם.
[41] זלצמן, לעיל ה"ש 7, בעמ' 540; פרשת אספן, לעיל ה"ש 7, פסקאות 15-16.

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
 

כתובתנו:

מגדל קרדן, דרך מנחם בגין 154, תל אביב


טל: 03-6963502

במקרים דחופים: 054-2237766 


פקס: 03-6966151

 

דואר אלקטרוני:

viph120@gmail.com

לייבסיטי - בניית אתרים