טל: 03-6963502 פקס: 03-6966151
במקרים דחופים: 054-2237766

 


רח' מנחם בגין 48 (בית אמות ביטוח, קומה 12) תל אביב
אימייל: viph120@gmail.com

_____________

 

_____________


מלאו את פרטיכם
ונחזור אליכם בהקדם



_____________

 

_____________

 
שתף
FacebookTwitter

_____________

 

_____________

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


_____________

 
דף הבית >> חוקתי ומנהלי >> טענות משפטיות במנהלי >> טענת שיהוי במשפט מנהלי
משרד עו"ד - מיכאל חוואי

 
טענת שיהוי במנהלי
מבוא
דוקטרינת השיהוי מקורה בדיני היושר האנגליים. היא נקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 והיא מוחלת בעניינים שבהם מתבקש סעד מן היושר.

טענת השיהוי קיימת אף במשפט האזרחי, ועל כך ראו מאמרנו: "טענת שיהוי במשפט אזרחי". במאמר זה נעסוק בטענת שיהוי במנהלי. על-אף דמיון מסוים באמות המידה בין טענת שיהוי שבמנהלי לבין טענת שיהוי שבאזרחי, יש שוני בהקשר ובמוקדי האיזון בין השיהוי האזרחי לשיהוי המינהלי, וההיקש ביניהם אינו מתחייב על פניו[1].

נדרשת הבחנה ראויה בין יסודות השיהוי במשפט האזרחי לבין יסודות השיהוי במשפט הציבורי, ואין לערב בין התחומים בהחלת אמות המידה והשיקולים הצריכים לעניין. טענת שיהוי הנטענת כנגד עתירה מינהלית לקבלת סעד שמקורו במשפט הציבורי, עולה בדרך-כלל שלא על רקע קיומה של תקופת התיישנות סטטוטורית. במאמר זה נפרט מהם הכללים לתחולת דוקטרינת השיהוי במשפט המנהלי.

המסגרת הנורמטיבית
דיני השיהוי נקלטו במשפט הישראלי דרך צינור סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 כפי שפותחו לאורך שנים בבתי-המשפט של היושר באנגליה, בתקופה שלא היה ניתן להחיל בה את כללי ההתיישנות מכוח דין על סעדים בתביעות שמקורן בדיני היושר. בטרם חוקק חוק ההתיישנות[2], ניכרה בפסיקה נטייה להימנע מהחלת דיני השיהוי על תביעות מכוח הדין ולהגבילם לתביעות שיסודן בדיני היושר.

בגישה זו חל שינוי עם חקיקת חוק ההתיישנות[3], אשר עיגן במפורש את תורת השיהוי על בסיס ההנחה כי השיהוי עשוי לדור בכפיפה אחת עם ההתיישנות, וכי אין מקום להבחנה בין תביעות שביושר לתביעות שבדין לעניין זה. ההלכה הפסוקה קבעה כי:
"דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה 'הגבול העליון' לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות"[4].

על-אף דמיון מסוים באמות המידה בין זו לזו, יש שוני בהקשר ובמוקדי האיזון בין השיהוי האזרחי לשיהוי המינהלי, וההיקש ביניהם אינו מתחייב על פניו[5].

נדרשת הבחנה ראויה בין יסודות השיהוי במשפט האזרחי לבין יסודות השיהוי במשפט הציבורי, ואין לערב בין התחומים בהחלת אמות המידה והשיקולים הצריכים לעניין. טענת שיהוי הנטענת כנגד עתירה מינהלית לקבלת סעד שמקורו במשפט הציבורי, עולה בדרך-כלל שלא על רקע קיומה של תקופת התיישנות סטטוטורית.

היא מצריכה בחינה של שלושה יסודות:
א.      השיהוי הסובייקטיבי.
ב.      השיהוי האובייקטיבי.
ג.       הפגיעה בעקרון שלטון החוק.

היסוד הראשון השיהוי הסובייקטיבי - מתמקד בבחינת התנהגות העותרים ובשאלה אם התנהגותם מרמזת על ויתור על זכויותיהם לפנות לערכאות. זהו השיהוי הסובייקטיבי.
היסוד שני השיהוי האובייקטיבי - עניינו שינוי המצב ופגיעה באינטרסים של הרשות הציבורית או של צדדים שלישיים עקב האיחור בהגשת העתירה. זהו השיהוי האובייקטיבי.
היסוד השלישי הפגיעה בעקרון שלטון החוק - עניינו מידת החומרה שבפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה. יסוד זה מבטא את העיקרון כי בית-המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם נושא העתירה כרוך בפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם חל שיהוי שפגע באינטרסים מוכרים[6].

השאלה אם בסופו של דבר תידחה העתירה בטענת שיהוי תוכרע על יסוד איזון בין שלושת היסודות השונים וייחוס המשקל היחסי לכל אחד מהם בנסיבות העניין הנתון, בייחוד תוך קביעת היחס בין מידת הפגיעה באינטרסים של היחיד או הציבור לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק. פגיעה כזו נשקלת אף מעבר לעניינם של הצדדים הישירים לעתירה מתוך מבט כללי ורחב בדבר הצורך להעמיד את מעשי המינהל במבחן הביקורת כדי להבטיח שמירה על החוק ותקינות הסדר הציבורי[7].

שלא כשיהוי המינהלי, השיהוי האזרחי נדון בדרך-כלל על רקע קיומה של תקופת התיישנות סטטוטורית. הוא נבחן על רקע החשש כי עשויה להיות בהחלתו משום עקיפה של הסדר ההתיישנות כאמור. הוא מתמקד בבחינת מעמדם היחסי של הצדדים להתדיינות זה כלפי זה ובמאזן הצדק ביניהם, ושיקולי אינטרס ציבורי כללי מוחלים ככל שהם עשויים להשפיע על יחסי הגומלין בין הצדדים[8].

סיכום
על-אף דמיון מסוים באמות המידה בין טענת השיהוי במשפט הפרטי למשפט הציבורי, יש שוני בהקשר ובמוקדי האיזון בין השיהוי האזרחי לשיהוי המינהלי, וההיקש ביניהם אינו מתחייב על פניו[9]. והיא מצריכה בחינה של שלושה יסודות:
א.      השיהוי הסובייקטיבי.
ב.      השיהוי האובייקטיבי.
ג.       הפגיעה בעקרון שלטון החוק.

יחד עם זאת ראוי לציין, כי כדי לקבל הערכה בדבר סיכויי העתירה, או בדבר תחולתה של טענה שיהוי, יש לבחון כל מקרה לגופו תוך מתן משקל לעוד קריטריונים שלא הובאו במאמר זה. לשם כך, ראוי  להיוועץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום, ובעל ידע נרחב בתביעות מסוג זה.

 
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי


[1] פרשת עץ חיים, לעיל ה"ש 24.
[2] שם.
[3] שם.
[4] דברי בית-המשפט בע"א 386/90 מזאריב נ' מזאריב פיסקה 12 (לא פורסם) (להלן: "פרשת מזאריב"); ראה גם ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 281  (2003) (להלן: "פרשת סלים").
[5] פרשת עץ חיים, לעיל ה"ש 24.
[6] עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, נו (3) 673, 679 (2002).
[7] בג"ץ 170/87 דוד אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, זאב בוים, מב (1) 678, 695-694 (1987); בג"ץ 5682/02 פלוני נ' ראש-ממשלת ישראל, נז (3) 84 (2003); עע"מ 1975/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כרמיאל נ' שמואל רובינשטיין, נו (6) 638 (2002).
[8] T. Prime, G. Scanlan The Modern Law of Limitation (London, 1993).
[9] פרשת עץ חיים, לעיל ה"ש 24.

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
 

כתובתנו:

מגדל קרדן, דרך מנחם בגין 48
בית אמות ביטוח, קומה 12, תל אביב


טל: 03-6963502

במקרים דחופים: 054-2237766 


פקס: 03-6966151

 

דואר אלקטרוני:

viph120@gmail.com

לייבסיטי - בניית אתרים