טל: 03-6963502 פקס: 03-6966151
במקרים דחופים: 054-2237766

 


רח' מנחם בגין 48 (בית אמות ביטוח, קומה 12) תל אביב
אימייל: viph120@gmail.com

_____________

 

_____________


מלאו את פרטיכם
ונחזור אליכם בהקדם



_____________

 

_____________

 
שתף
FacebookTwitter

_____________

 

_____________

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


_____________

 
דף הבית >> אזרחי מסחרי >> דיני נזיקין >> העברת נטל הראיה לנתבע בדברים נמלטים ומסוכנים
משרד עו"ד - מיכאל חוואי


העברת נטל הראיה לנתבע - בדברים מסוכנים ונמלטים
מבוא
בפקודת הנזיקין, קיים כלל בסיסי הקובע כי המוציא מחברו עליו הראיה, שמשמעותו היא שאם התובע טוען שמגיע לו פיצוי ממזיק - הוא צריך להוכיח זאת. אלא שבפקודה גם קיימים מספר חריגים לכלל זה כך לדוגמא החריג שבס' 38 לפקנ"ז העוסק ב'דברים נמלטים'.

במאמר זה נעסוק בשאלה מהם דברים מסוכנים ונמלטים, בהם עובר נטל הראיה לנתבע להוכיח שהוא לא התרשל. בעניין החריג של העברת נטל הראיה לנתבע במקום שהדבר מדבר בעד עצמו, ראו מאמרנו: העברת נטל הראיה לנתבע - הדבר מדבר בעד עצמו.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 38 - חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, להלן לשון ס' 38 לפקנ"ז[1]:
בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה  לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב  עליה.
סעיף זה עוסק בשני מצבים: דברים נמלטים ודברים מסוכנים. השאלה היא מהו דבר נמלט? בפסיקה שנביא בהמשך נקבע שמדובר במים או דבר העובר ממקום אחר לשני במהירות ושכמעט ולא ניתן לשלוט בו, כגון גז.

מהם דברים נמלטים?
הפסיקה הישראלית שעוסקת במים כדבר נמלט הושפעה מפס"ד אנגלי ישן - Rylands v. Feltcher   באותו מקרה דובר באדם שבנה בריכת מים בצורה לא ראויה, כך שהמים מהחלקה שלו הגיעו לחלקה הסמוכה שהייתה מכרה והסבו נזק לכרייה.

בית הלורדים קבע, באופן עקרוני בעלים של נכס יכול לעשות בנכס שלו כרצונו לכל מטרה, אם תוך כדי השימוש בנכס מים היו עוברים מחלקה אחרת לשנייה (למשל גשם) אז אין בכך התרשלות אבל כאשר אדם צבר מים באופן לא טבעי (בנה בריכה)  ולא עשה זאת באופן זהיר וסביר - יישא באחריות לנזק שנגרם לבעל החלקה השנייה. האחריות במשפט האנגלי הייתה אחריות כמעט מוחלטת אבל בישראל זה לא התקבל עד הסוף.

בפס"ד חברת מ.פ.י נ' משק אשר אשכנזי[2], דובר בתובע שטען שמטעיו הוצפו במים שחדרו מהמטעים של הנתבעים. החלקה של הנתבע הייתה גבוהה יותר מהחלקה של התובע הטענה הייתה שהמזיק השקה את החלקה שלו בצורה בלתי זהירה כך שהיא הציפה את החלקה השנייה.

השופט זוסמן בדעת רוב מסכים עם פס"ד האנגלי הנ"ל, ואומר שאילו היה מדובר במי גשמים מהחלקה הגבוהה לתחתונה לא היה ניתן לבוא אל בעל החלקה הגבוהה בטענות, אבל במצבים שבהם אדם עושה שימוש בנכס שלו ועושה שימוש במים שהם לא טבעיים כמו מי השקיה הוא צריך לנקוט באמצעי זהירות ולראות שהוא לא יסב נזק למישהו אחר. הוא קובע שאדם סביר חייב לנהוג בנסיבות של מים באופן שההשקיה אצלו בחלקה לא תסב נזק לשכן.

באותו מקרה הובאו עדויות של מומחים שאפשר היה להשקות את החלקה בצורה בטוחה וזהירה יותר.  אבל זה לא נעשה, בעל החלקה עצם עיניים ולא עניין אותו הסובבים אותו. לאור זה קבע השופט שעל פניו המזיק התרשל והוא לא הצליח להוכיח את ההפך. הייתה התרשלות והמזיק היה צריך להראות שהוא לא התרשל, בגלל שהוא לא עשה זאת- לא הורם נטל הראיה הוא נקבע כמתרשל.

מהם דברים מסוכנים?
ראשית, יש לשאול מהו דבר מסוכן? האם כל דבר שיכול להזיק או לפגוע בבני אדם נחשב דבר מסוכן? כלומר, האם רק רעל שמטבעו הוא מסוכן ייחשב כדבר מסוכן או שמא אף חפצים אחרים כדוגמת משאות כבדים או כל חפץ אחר שבשימוש מסוים יכול להפוך לדבר מסוכן, לדוגמא מוטות ברזל כאשר הם נופלים על אדם הם יכולים להזיק לו. שנית, יש לשאול באילו נסיבות נטל השכנוע והראיה יעברו לצד השני?

תחילה נעסוק בשאלה הראשונה, מהו דבר מסוכן?
פס"ד פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה[3], מקרה ראשון, דובר בבית מלאכה בת"א שבו יצרו צינורות למתקני קירור, הבעלים ועובדו עבדו במקום ועימם עבד נער צעיר שהיה מתלמד. סוללה אחת עמדה על 2 קרשים ובאותו שלב היה צריך להוציא את שני הקרשים שהיו מלמטה. העובד ביקש מהמתלמד שירים לבדו את הסוללה (לפי הוראות הבטיחות צריך 2 עובדים להרים את הסוללה). הסוללה נשמטה מידיו של העובד ופגעה במתלמד. אחת הטענות של התובע הייתה שמדובר בדבר מסוכן ולכן נטל הראיה צריך לעבור לנתבע.

מקרה שני, נהג משאית שנסע אחורנית בחצר של בית וכתוצאה מכך פגע באישה שעמדה מאחורי המשאית (בזמנו לא היה הסדר של הפלת"ד) אותה אישה טענה שמשאית היא דבר מסוכן ולכן נטל הראיה צריך לעבור לנתבע.

ביהמ"ש היה צריך לקבוע מהו דבר מסוכן ולקבוע באיזה מצב יעבור נטל הראיה. השופט אגרנט כתב את הפס"ד וניתח את ההתנהגות ע"פ דיני הנזיקין (אז סעיף 51) ושאל את עצמו מהו דבר מסוכן?

הוא קבע שאם התכונות הפנימיות של חפץ מסוים מעידות עליו שהוא עלול להיות מקור לסכנה לחיים או לשלמות גופם של אנשים שיבואו בקרבתו אז ניתן להגדיר את החפץ כמסוכן. רעל למשל הוא דבר מסוכן (לא משנה איך נשתמש בו), אך חפץ כבד לא נחשב כדבר מסוכן כיוון שהנסיבות החיצוניות יוצרות את הסכנה.

דבר נוסף, דבר מסוכן יכול להיות, חפץ שעל פניו לא נראה כדבר מסוכן אך נפל בו פגם נסתר שאינו אופייני לאותו החפץ ושהבעלים של אותו חפץ יודע או היה חייב לדעת על הפגם הזה.

כאשר שואלים אם חפץ הוא מסוכן או לא צריך להביא את המטרה העיקרית שלשמה נועד אותו החפץ. גם כאשר מדובר בחפצים שיש בהם תועלת אך כאשר אין אפשרות למלא אחר המטרה מבלי להעלות את רמת הסיכון אז נקבע שזהו דבר מסוכן.

במקרה של הסוללה הנסיבות של השימוש בחפץ יצרו את הסכנה, במצבים כאלה זה לא אומר שהתובע נכשל בתביעה שלו- הוא תמיד יכול להוכיח רשלנות של התובע לפי סעיפים 35,36 לפקנ"ז. השופט אגרנט  קבע, שהסוללה היא דבר לא מסוכן והמשאית כן.

דעתי נוטה כדעתו של השופט אגרנט, ואסביר זאת על פי הוכחה, אילו היה המחוקק מתכוון לדברים מסוכנים גם לדברים שמטבעם אינם מסוכנים ורק בשימוש מסוים הם הופכים למסוכנים, אם כן יש לטעון שתי טענות:

ראשית, אם כן, אין לדבר סוף, כי כל נזק כמעט נעשה על ידי דבר שבדרך כלל איננו מסוכן ובשימוש בנסיבות מיוחדות הוא הופך למסוכן, אם כן בכל דיני הנזיקין נטל הראיה היה אמור לעבור לנתבע, והלא לא כן הדבר, כי אילו כך היה המחוקק מנסח סעיף כוללני על כל דיני הנזיקין שבהם יעבור נטל הראיה.

שנית, מדברי המחוקק נשמע שאין כוונתו גם לחפצים שאינם מסוכנים ביסודם, כיוון שטרם המילים "דברים מסוכנים" נכתב "דברים נמלטים", אילו דברים מסוכנים כוללים גם דברים שביסודם אינם מסוכנים כגון מים ורק בשימוש בנסיבות מיוחדות הם הופכים לדבר מסוכן אם כן כל הדברים הנמלטים כלולים בהגדרה זו, כיוון שכל דבר או לפחות רוב הדברים הנמלטים ביסודם אינם מסוכנים כגון מים, ורק בשימוש בנסיבות מיוחדות הם הופכים למסוכנים, אם כן מדוע המחוקק כותב גם דברים נמלטים וגם דברים מסוכנים, דיי בכך שהיה כותב "דברים מסוכנים".

עולה מן האמור כדעתו של השופט אגרנט, כי המונח "דברים מסוכנים" איננו סובל בתוכו דברים שמעצם טיבם וטבעם אינם מסוכנים.

בפס"ד ברכה נ' מלון נירוונה[4], דובר באישה שיצאה לחופש במלון ונכוותה באופן קשה מכוס תה רותח שהמלצר במלון שפך עליה (היא אושפזה ביה"ח לתקופה ארוכה) אחת הטענות שעלתה שם האם כוס תה רותח זה דבר מסוכן? ואם כן האם היא מעבירה את נטל הראיה למלון? הייתה גם מחלוקת עובדתית (המלצר טען שהוא הביא את תה בכוס זכוכית ואילו האישה טענה שהוא הביא בכוס קלקר), השופט רם וינוגרט קבע שכוס תה זה דבר מסוכן - מידת הסכנה שבו היא מעבר לרגילה ונדרשת רמת זהירות גבוהה יותר.

גם כאן אנו רואים כדברי השופט אגרנט, כאשר מדובר בחפצים שיש בהם תועלת אך כאשר אין אפשרות למלא אחר המטרה מבלי להעלות את רמת הסיכון אז נקבע שזהו דבר מסוכן, ומכיוון שכוס תה רותח יש להעלות את רמת הזהירות והסיכון בשימושו, אי לכך ייחשב כדבר מסוכן.

כעת נעסוק בשאלה השנייה, האם בכל מקרה נטל השכנוע עובר לצד השני?
השופט אגרנט קובע בפס"ד הנ"ל, שלא בכל מקרה נטל השכנוע עובר לצד השני, וזאת בהסתמך על המשפט האנגלי, לדבריו, רק כאשר מדובר בדבר מסוכן נעזב או נמסר לאחר רק בסיטואציה הזאת יהיה אפשר לעשות שימוש בסעיף זה. כיוון שזה נועד לעזור לתובעים, כשחפץ נעזב הקשר המשפטי בין המזיק לניזוק הוא רחוק יותר (כי לא בעל החפץ הוא זה שגרם בעצמו לנזק) ובגלל שהקשר הוא רחוק וקשה יהיה להוכיח את רשלנותו של הנתבע, ניתן יהיה לתבוע אותו כי נטל הראיה עובר אליו.

השופט אגרנט מביא דוגמאות נוספות מהמשפט אנגלי להחלת הכלל ולפיו קובע את הכלל במשפט הישראלי. כשמדובר בפעולה אקטיבית של  אדם בחפץ מסוכן אז נטל הראיה לא יעבור לתובע, כי מאוד פשוט להוכיח את התביעה.

בפס"ד ברכה נ' מלון נירוונה[5], הובא לעיל, בימ"ש קבע שכוס תה זה דבר מסוכן - מידת הסכנה שבו היא מעבר לרגילה ונדרשת רמת זהירות גבוהה יותר. ובנוסף הוא קבע שיש מסירה כי המלצר בא למסור לה את הכוס ובעקבות המסירה נשפך עליה התה. ולכן זה נכנס לסעיף 38 ונטל הראיה עובר למלון. המלון לא הצליח להוכיח את אי התרשלותו ולכן האישה זכתה.

בפס"ד זיאד נ' חברת החשמל[6], נדונו העובדות הבאות, המערער נפגע בילדותו ממכת חשמל. בתביעתו נגד המשיבה הוא טען כי האירוע נגרם עקב התרשלות המשיבה, שהניחה כבל מתח גבוה בגובה נמוך. בית-משפט קמא קבע כי לפי גרסת המערער עצמו, עולה כי התאונה לא יכלה להתרחש כפי שתיאר, ולפיכך לא עבר הנטל למשיבה להוכיח כי לא התרשלה.

הערעור נסב על שאלת העברת נטל הראיה, טענות המערער, העובדה שהצינור שהחזיק בו פגע בכבל החשמל, מעידה, היא עצמה, שגובהו של הכבל היה נמוך בהרבה מתקן הגובה המותר, השאלה לנוכח הקביעה כי הנזק למערער נגרם על-ידי התחשמלות מכבל חשמל, האם אין די בכך כדי להעביר את נטל הראיה לחברת החשמל, מכוח סעיף 38, להוכיח כי לא התרשלה בהחזקתו של הכבל?

בית המשפט העליון פסק, מפי השופטת פרוקצ'יה, כדי להעביר את חובת הראיה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע עפ"י סעיף 38 לפקודת הנזיקין, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות:
               (א) אירוע נזק;
               (ב) גרימתו על-ידי דבר מסוכן;
               (ג) הנתבע הינו בעליו של הדבר המסוכן או ממונה עליו.

רק אם עמד בנטל ההוכחה הראשוני, עובר נטל הראיה לנתבע להוכיח כי לא הייתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחויב בגינה.

הוכחת שני היסודות הראשונים מחייבת הוכחת נזק אשר נגרם מדבר המוגדר כ"דבר מסוכן". שני יסודות אלה מחייבים הוכחת קשר גרימה ישיר בין הדבר המסוכן לבין הנזק. קשר הגרימה הנדרש כאן הוא בין החפץ לבין הנזק, להבדיל מקשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית של האדם לבין הנזק. כלל הסיבתיות החל לעניין זה הוא הקשר העובדתי, שלרוב יהיה "הקשר הסיבתי הפיזיקאלי על פי חוקי הטבע". לצורך כך על גרסת התובע להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לאירוע הנזק, בבחינת ה"סיבה" לנזק שאירע, על התובע להצביע גם על כך שהחפץ המסוכן שבעטיו נגרם הנזק מצוי בשליטתו של הנתבע או בפיקוחו.

 

סיכום

לסיכום, ס' 38 לפקנ"ז[7] העוסק בדברים נמלטים ובדברים מסוכנים, המונח "דברים מסוכנים" כולל בתוכו גם דברים שאינם מסוכנים מעצם טיבם וטיבעם אך מדובר בדבר נעזב או נמסר לאחר, היינו בפעולה אקטיבית.

כדי להעביר את נטל הראיה על תמונת הנסיבות להיות ברורה דייה להוכיח כי הנזק אכן נגרם ע"י הנתבע ורק אז על הנתבע יהיה להוכיח כי לא התרשל. לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו לשם קבלת חוות דעת מקדימה, מומלץ להתייעץ עם עורך דין הבקיא בתחום.

 
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
 


[1] ס' 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
[2] ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ, ו-6 אח' נ' משק אשר אשכנזי ושות' , כב (1) 211 (1968).
[3] ע"פ 74/62 צבי פישמן ו-ראובן ונגוש נ' היועץ המשפטי לממשלה , יז  1478 (1963).
[4] ת"א (י-ם) 7443/99 איקה ברכה נ' מלון נירוונה 1974 בע"מ (טרם פורסם, 13.03.06).
[5] שם.
[6] ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח י-ם בע"מ, פ"ד נח(2) 279 (2003).
[7] ס' 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
 

כתובתנו:

מגדל קרדן, דרך מנחם בגין 48
בית אמות ביטוח, קומה 12, תל אביב


טל: 03-6963502

במקרים דחופים: 054-2237766 


פקס: 03-6966151

 

דואר אלקטרוני:

viph120@gmail.com

לייבסיטי - בניית אתרים