טל: 03-6963502 פקס: 03-6966151
במקרים דחופים: 054-2237766

 


רח' מנחם בגין 48 (בית אמות ביטוח, קומה 12) תל אביב
אימייל: viph120@gmail.com

_____________

 

_____________


מלאו את פרטיכם
ונחזור אליכם בהקדם



_____________

 

_____________

 
שתף
FacebookTwitter

_____________

 

_____________

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


_____________

 
דף הבית >> אזרחי מסחרי >> דיני ראיות >> הכרעה בין עדויות סותרות

משרד עו"ד - מיכאל חוואי

 

הכרעה בין עדויות סותרות

מבוא

הקושי בהכרעה בין עדויות סותרות מתעצם במקום שבו נשמעים שתי גירסאות בלבד, ללא עדויות נוספות על מה שאירע, כאן למעשה כל שנותר להכריע הוא התרשמותו של בית המשפט בשקלול עדויותיהם.

במאמר זה, ננסה להציג את הדילמה העומדת בפני בית המשפט בבואו להכריע בין עדויות סותרות, ובבואו לגילוי חקר האמת ולגילוי העובדות המדויקות שעל פיהם יבסס הוא את פסק דינו. כמו"כ נלבן במצב דברים בו נדרש בית המשפט להכריע בין עדויות מנוגדות האם רשאי הוא להסתמך אך ורק על תחושותיו הסובייקטיביות, קרי תחושת הבטן שלו, או שמא חייב הוא להיצמד לכללים מוגדרים אובייקטיבים אשר נקבעו מראש.

כמו"כ, ננסה לברר למה התכוון המחוקק באומרו בסעיף 53 לפקודת הראיות[1], כי ההכרעה בין העדויות נמדדת בין היתר על ידי  "ואותות האמת המתגלים במשך המשפט"? אם הכוונה לאותות ולסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים, אם כן אלו נכללים בלשון המחוקק "התנהגותם של העדים", ובשביל מה לו לחזור על כך בשנית.



מאמר זה הינו תמצות המאמר המלא המופיע בספר "סוגיות במשפט האזרחי", למידע נוסף ולצפייה ברשימת המקורות המלאה אודות נושא זה, ניתן לרכוש את המאמר הדיגיטלי במלואו, לרכישה לחץ כאן.
 

המסגרת הנורמטיבית

במשפט הישראלי מוקנית חשיבות רבה לתחושתו ואומדן דעתו  של היושב בדין בכל הקשור להעדפת גרסתו של צד אחד על גרסת משנהו וזאת מתוך הכלל – "אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו"[2]. כך מצאנו את הדברים עולים הן מהוראת החוק עצמו הקובע בסע' 53 לפקודת הראיות[3], הקובע:
"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".
המבחנים הקבועים בסעיף 53 הינם מהותיים, וכלי המדידה העיקריים המשמשים להפעלתם הם הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית[4].

מעיון מעמיק בפסק דין ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל[5], ומדבריו של בית משפט העליון בכל הנוגע להכרעה בין עדויות סותרות, עלה בידי לקבץ ולרכז מספר מבחנים שלא מוזכרים בנפרד האחד מן השני אבל לעניות דעתי ניתן להפריד את דבריו של בית המשפט ולדלות מתוכם מספר מבחנים כדלהלן:

מבחן א – התייחסות למכלול הראיות
 נקבע כי[6], בית המשפט חייב להתייחס למכלול הראיות כדי להעריך את משקלן וכדי לקבוע אם המכלול שוקל לחובת הנאשם מעל לכל ספק סביר. לשם כך, על בית המשפט לנסות וליישב בין הראיות, בתהליך הבדיקה של כל ראיה.

מבחן ב מהימנות הראיות
יש מקרים שבהם בית המשפט מעדיף את גירסת צד א' על זו של צד ב' או היפוכו של דבר, מאחר שראיה זו או אחרת אינה אמינה בעיני הערכאה השיפוטית. חוסר האמון יכול לנבוע מתוך הפעלת מבחניו של בית המשפט לפי סעיף 53 לפקודת הראיות[7] והם:

1.       התרשמות ישירה מן העדים.
2.       ניתוח הנתונים שהעדים מעידים.
3.       הפעלת שיקולי השכל הישר וכיוצא באלה.

מבחן ג בחינת הראיות
גם כאשר יש לפני בית המשפט ראיות הנראות אמינות לעילא, לא ניתן להשאיר בצד, כדבר שאין חפץ בו, מערך ראיות נוסף ומקביל, בלי שהוסבר איך הוא משתלב בגירסה השוקלת לחובת הנאשם; הראיות צריכות להשתלב זו בזו, למעט אלו הנדחות כבלתי משכנעות או בלתי אמינות או מזויפות, או בשל טעמים כיוצא באלה; לפיכך, לא ניתן לומר לגבי ההודעות: קבוצת ראיות זו איני יודע איך להגדירה או איזו תווית להדביק עליה, אולם אני מתעלם ממנה.

מגוון האפשרויות בעת בחינת הראיות הוא כמובן רב: יש שראיה פלונית נראית מעורפלת ובלתי בהירה במידה מספקת כדי לשקול כנגד ראיות אמינות ובעלות משקל, ויש שראיה אינה אמינה כפשוטו; אין אפשרות למצות את כל מגוון הנסיבות שיכולות להיווצר בעת השוואת ראיות זו לזו; העיקר הוא שחובה על בית המשפט להתייחס לכל ראיה מהותית כדי להבין פשרה ובמידת הצורך לנמק דחיית אמינותה.

מבחן ד מקבץ של ראיות מול ראיה בודדת
מבחן נוסף, כאשר מדובר במקבץ של ראיות מול ראייה בודדת, יש הבדל בין ראיה בודדת לבין מיקבץ של ראיות. לא תמיד הכמות מכריעה את הכף, אולם חזרה על גירסה פלונית על-ידי אחדים יכולה - גם אם אינה חייבת - לחזק את משקלה. כל מקרה עומד כמובן בפני עצמו, ומשקלן של הראיות שבתוך המכלול נבחן כלפעם מתוך התייחסות להקשר הספציפי שלפני הערכאה השיפוטית.

מבחן ה ההתרשמות הישירה
בנוסף לכל, ראוי להדגיש ולציין את דבריו של המלומד י' קדמי, כי הפעלת המבחנים נעשית, ראשית לכל, באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות[8], אולם ההתרשמות הישירה מהתנהגות העדים אינה הכלי הבלעדי להכרעה בסוגיית המהימנות[9].

 

אותות האמת המתגלים במשפט – מהו?

סעיף 53 לפקודת הראיות קובע כי:
 "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט[10].

יש לברר למה התכוון המחוקק באומרו בסעיף 53 לפקודת הראיות, כי ההכרעה בין העדויות נמדדת בין היתר על ידי  "ואותות האמת המתגלים במשך המשפט"? אם הכוונה לאותות ולסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים, אם כן אלו נכללים בלשון המחוקק "התנהגותם של העדים", ובשביל מה לו לחזור על כך בשנית.

אלא שבעניין זה נקבע כי, המושג 'אותות האמת המתגלים במשך המשפט', כלשון סעיף 53 לפקודה, אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים. משמעותו רחבה, ו"...עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד"[11].

ניתן להצביע על שני זרמים בפסיקה לעניין אותות האמת במובן הצר. זרם אחד, מיסודו של השופט זילברג, גורס כי:
 "שאלת מהימנותם של העדים, היא דבר המסור ללב ליבו של השופט, הוא אינו חייב לאדם דין וחשבון על כך לפעמים אף לעצמו לא יגדיר את גורמיו ומחולליו של חוסר אמונו... לא תמיד יוכל אדם להסביר, מדוע אינו מאמין לדברי חברו, ולא תמיד יהא מסוגל להצביע על מקור החשדנות שלו. יען כי, לגבי רחשי אמון או אי-אמון בדברי הזולת הקובע והמכריע הוא: הרושם הכללי שקיבלת מן האיש ומן שיחו גם יחד. ורושם זה כוחו יפה בשלמותו ותמימותו דווקא, והוא נפגם ומיטשטש על ידי ניתוח, שכלי – אנליטי, של חלקיו הבודדים..."[12].

דברים אלה, צוטטו בפסיקה בהסכמה ראו, לדוגמה, השופט טירקל בע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל[13]; השופט ג'ובראן בע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל[14].

בעניין ביק[15], חולק השופט לנדוי על דברי השופט זילברג ומציג את הזרם השני בפסיקה, ולפיו על השופט בערכאה הדיונית לנתח, להסביר ולנמק מדוע מצא את העדות מהימנה או לא מהימנה[16]
"רבות נכתב על מהותו של אותו תהליך שכלי ונפשי בו מעריך השופט את ערך העדויות שניתנו בפניו. אין השופט חייב לרשום בהחלטתו את פרטי התהליך הזה. בודאי יהיה לפעמים מושפע מגורמים אשר אינם ניתנים להישקל ולהימדד, אולם לעולם ייזהר ולא יעריך עדויות על פי הרגשות סתומות ועמומות, אלא ישתדל להעלות את שיקוליו מעל לסף תודעתו ולנתח את העדויות לאור ההגיון והשכל הישר".
דברים אלה צוטטו בהסכמה על ידי השופט אלון בע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל[17].

השורה התחתונה בפסיקה כיום היא, כי יש לפרש את המונח "אותות האמת" במובן הרחב של המילה. על בית המשפט להפעיל את הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית גם באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות. אך התרשמות זו אינה הכלי הבלעדי או העיקרי להכרעה בסוגיית המהימנות אלא "עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד..."[18].

אותות האמת במובן הצר של התרשמות מהתנהגות העדים הן המעגל הפנימי של הראיות, והפסיקה הדגישה כי על בית המשפט לעמת ולהשוות את המעגל הפנימי עם המעגל החיצוני של הראיות, קרי, עם מערך הנתונים החיצוני-האובייקטיבי הנפרס בפני בית המשפט, תוך שימוש בהגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים[19].
 
סיכום
המושג 'אותות האמת המתגלים במשך המשפט', כלשון סעיף 53 לפקודה, אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים. משמעותו רחבה, ו"...עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד"[20].

זאת ועוד, מעיון מעמיק בפסק דין ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל[21], עולים המבחנים הבאים:
·         מבחן א – התייחסות למכלול הראיות.
·         מבחן ב – מהימנות הראיות.
·         מבחן ג – בחינת הראיות.
·         מבחן ד – מקבץ של ראיות מול ראיה בודדת.
·         מבחן ה – ההתרשמות הישירה.

בסופו של דבר, אל נשכח: הדרך לאמת סוגה בטעויות, כלשונו של נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". הנסיון להגיע לחקר האמת אינו תמיד קל אך בית המשפט עושה תמיד כמיטב יכולתו והבנתו כדי להגיע למסקנה הנכונה. יחד עם זאת, ראוי לציין, כי לשם בחינת כל מקרה ומקרה לגופו ראוי להיוועץ בעורך דין מומחה בעל ניסיון בתחום.

 
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
 


[1] סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.
[2] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו, עמ' ב; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ט.
[3] סע' 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971
[4] ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז,4, 221, 635 (1993).
[5] שם.
[6] שם.
[7] סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.
[8] ראו: י. קדמי, על הראיות, כרך ג, מהדורה 2009, בעמ' 1351-1350 וההפניות שם.
[9] ע"פ 2439/93 אלן זריאן נ' מדינת ישראל, מח (5) 265 (1994).
[10] סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.
[11] ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד,3, 393, 436 (1980). כן ראו י. קדמי, על הראיות, כרך ג, מהדורה 2009, בעמ' 1346.
[12] ע"א 91/50 מדור בע"מ נ' ביק, פ"ד ה 792, 796 (1951).
[13] ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 633 (2004).
[14] ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 14 (2004).
[15] ע"א 91/50 מדור בע"מ נ' ביק, פ"ד ה 792, 796 (1951).
[16] שם, עמ' 798.
[17] ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 255 (1983).
[18] ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002).
[19] ע"א 1516/99 לוי נ' חג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 749-748 (2001).
[20] ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד,3, 393, 436 (1980). כן ראו י. קדמי, על הראיות, כרך ג, מהדורה 2009, בעמ' 1346.
[21] שם.


אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
 

כתובתנו:

מגדל קרדן, דרך מנחם בגין 48
בית אמות ביטוח, קומה 12, תל אביב


טל: 03-6963502

במקרים דחופים: 054-2237766 


פקס: 03-6966151

 

דואר אלקטרוני:

viph120@gmail.com

לייבסיטי - בניית אתרים